הקדמת הרמב"ם לפרק חלק (שלמה בן יוסף)
הקדמת הרמב"ם לפרק "חלק" במסכת סנהדרין, בתרגומו של ר' שלמה בר' יוסף בן יעקב הרופא, הוא המתרגם הקדום של סדר נזיקין המופיע בדפוסים הרגילים.[1]
מהדורת לימוד וקריאה, מתוקנת ע"פ המקור הערבי לפי מהדורת הולצר, בתוספת תיקונים קלים, עיצוב בהיר, הסברים קצרים ועדכונים. לפרטים נוספים על מהדורתנו ראו כאן.
כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא,
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ס כא):
"וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ".
וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:
הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים,
וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם,
וְאֶפִּיקוֹרוֹס.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר:
אַף הַקּוֹרֵא בִסְפָרִים הַחִיצוֹנִים,
וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְאוֹמֵר (שמות טו כו):
"כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ".
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר:
אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתוֹתָיו.
ראיתי לדבר בכאן בעיקרים רבים מן האמונות, גדולים ונכבדים עד מאוד.
[דעות בעלי התורה על השכר והעונש]
[עריכה]הֶוֵי יודע, כי בעלי התורה נחלקו דעותיהם בטובה שתגיע לאדם בעשיית הַמִּצְוֹת שֶׁצִּוָּנוּ בהם השם יתברך על ידי משה רבנו עליו השלום, וברעה שתמצא אותנו כשנעבור עליהן – מחלוקות רבות מאוד לפי השתנוּת שׂכליהם. ונשתבשו בהם הסברות שיבוש גדול, עד שכמעט לא תמצא בשום פנים אדם שנתבאר לו דבר זה, ולא תמצא בו דבר מוחלט לשום אדם אלא בשיבוש גדול.
כת ראשונה סוברת כי הטובה היא גן עדן, וכי הוא מקום שאוכלים ושותים בו מבלי עמל הגוף ובלי יְגִיעַ, ושיש שם בתים מאבנים טובות ומיטות מוצעות בְּמֶשִׁי, ונהרות מושכות יין, ושמנים מבושמים, והרבה דברים מזה המין. וכי הרעה היא גיהנום, והוא מקום בוער באש שבו שורפים הגוִיות, ומצטערים שם בני אדם במיני הצער והעינוי, יֶאֱרַךְ סיפורם. והכת הזאת תביא ראיה על סברתם מדברי רבותינו זכרונם לברכה, וממקראות הכתוב שֶׂפְּשָׁטָם נאותים לְמה שהם אומרים או לרובו.
וכת שְׁנִיָּה תסבור ותחשוב שהטובה המיוחלת היא ימות המשיח, מהרה יִגָּלֶה. וכי באותו הזמן יהיו בני אדם כולם מלכים: כולם חיים וקיימים לעד, וְיגבהו בקומתם, וְירבו וְיעצמו עד שיושיבו כל העולם לעד לעולם. ואותו המשיח, כפי מחשבתם, יִחְיֶה בעוד קיום השם יתברך [=לנצח]. וכי באותן הימים תוציא הארץ בגדים ארוגים ולחם אפוי, ודברים הרבה כאלה שהם מן הנמנעות. וכי הרעה היא שלא יהיה האדם מצוי באותן הימים, ולא יזכה לראותו. ומביאים ראיה בדברים רבים מצויים לחכמים, ובכתובים במקרא יסכים פשטם לְמה שהם אומרים או לקצתו.
וכת שלישית תחשוב כי הטובה שנקוֶה היא תחיית המתים, והיא שיחיה האדם אחר מותו, ויחזור עם קרוביו ובני ביתו, ויאכל וישתה ולא ימות עוד. וכי הרעה היא שלא יחיה אחר מותו. ומביאים ראיה על זה במאמרים רבים מצויים בדברי החכמים, ובפסוקים מן המקרא שפשטם יורה על מה שהם אומרים.
וכת רביעית תחשוב כי הטובה שתגיע לנו בעשיית המצות היא מנוחת הגוף והשגת התאווֹת העולמיות בעולם הזה, כמו שׁוּמַן הארצות ונכסים רבים, ורוב הבנים, ואורך חיים ובריאות הגוף, והשלום והבִטחון, והיות המלך בָּנוּ [=מישראל] וִהְיוֹתֵנוּ שולטים על מי שהצר לנו. והרעה שתשיגנו כשנכפור על התורה היפך העניָנים האלה, כמו מה שאנחנו פה היום בזמננו זה, זמן הגלות. ויביאו ראיה כפי סברתם מכל המקראות שבתורה: מן הברכות והקללות וזולתם, ומכל אותם הסיפורים הכתובים במקרא.
וכת חמישית והם הרבה, מחברים העניינים האלה כולם, ואומרים כי התוחלת היא שיבוא המשיח וִיחַיֶּה המתים, וְיִכנסו לגן עדן ויאכלו שם וישתו, ויהיו בריאים כל ימי עולם.
אבל זו הנקודה הנפלָאת, רצוני לומר "העולם הבא" – מעט תמצא בשום פנים [מי] שיעלה על לבו [או] שיחשוב, או שיִקח זה העיקר, או שישאל על זה השם: על איזה דבר הוא נופל? אם הוא תכלית הטובה, או אחת מן הדעות הקודמות היא התכלית? או שיבדיל בין התכלית, ובין הסיבה המביאה אל התכלית. ולא תמצא בשום פנים מי שישאל על זה או ידבר בו.
אבל מה ששואלים העם כולו, ההמון והמבינים: היאך יקומו המתים, עֲרֻמִּים או לבושים? ואם יעמדו באותן התכריכין עצמן שנקברו בהם, ברקמתם ובציורם ויִפוי תפירתם, או במלבוש שיכסה גופם בלבד? וכשיבוא המשיח אם יהיו שָׁוִים העשיר והדל, או אם יהיו בימיו חזק וחלש? והרבה שאלות כאלה בכל עת.
[משל ונמשל על השכר והעונש]
[עריכה]ואתה המעיין בספר זה, הָבֵן זה המשל שאני מְמַשֵּׁל לך, ואז תכין לבך ותשמע דְּבָרַי בכל זה.
[המשל:] שים בדעתך כי נער קטֹן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה, וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלמוּת. אלא שהוא, למיעוט שָׁנָיו וחולשת שכלו – אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולא מה שיַגיעהו בשבילו מן השלמוּת. ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנוּת שָׁנָיו. ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך מעט דבש. ובזה הוא קורא ומשתדל, לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיִתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותם המגדים אצלו יְקָרָה בעיניו מן הקריאה, וטובה הרבה בלא ספק. ולפיכך חושב הלימוד עָמָל וִיגיעה, והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עָמָל התכלית האהובה אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכת דבש.
וכשיגדיל ויחזיק שכלו, ויֵקַל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו – יְזָרזו אותו וִיעוררו תאוותו באותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים כאלה. ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו.
וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו לְמה שהוא גדול מזה. ואז יאמר לו רבו: למד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרין. ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון. ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו היא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו.
וכשתהיה דעתו שלמה, וְנִקְלֶה בעיניו זה השִעור, וידע שזה דבר נָקֵל – יתאווה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו: למד כדי שתהיה רב ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך ויעשו מִצְוֹתֶיךָ, ויגדל שמך בחייך ואחר מותך כגון פלוני ופלוני. והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וִינַשְּׂאוּהוּ וִישַׁבְּחוּ אותו.
[תכלית הלימוד:] וכל זה מגונה. ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה, ויאמר: "לאיזה דבר נלמד? אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד." וזה הוללות על האמת. ועל לימוד כזה אומרים חכמים "שלא לשמה" (ברכות י"ז ע"א), כלומר שיעשה הַמִּצְוֹת וְיִלמַד וישתדל בתורה, לא לאותו הדבר בעצמו אלא בשביל דבר אחר.
והזהירו החכמים על זה ואמרו (אבות פ"ד מ"ה): "אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם". והם רומזין לְמה שביארתי לך, שאין לָשׂוּם תכלית החכמה לא לקבל כבוד מבני אדם, ולא להרוויח ממון, ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה. ולא תהיה אצלו תכלית לימוד החכמה אלא לדעת אותה בלבד. וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהוא אמת. והתורה אמת, ותכלית ידיעתה לעשותהּ.
[הנמשל:] ואסור לאדם השלם שיאמר: כשאעשה אלה המידות הטובות, ואתרחק המידות הרעות שצִוָּה השם יתברך שלא לעשותן, מה הוא הגמול שאקבל על זה? לפי שזה כמו שיאמר הנער: כשאני קורא זה, מה יתנו לי? והם אומרים לו: דבר פלוני. לפי כשאנו רואים מיעוט שכלו, שאינו מבין זה השִעור, והוא מבקש לתכלית "תכלית" אחרת – אנו משיבים לו כסכלותו, כמו שנאמר (משלי כו ה): "עֲנֵה כְסִיל כְּאִוִַלְתּוֹ".
וכבר הזהירו חכמים על זה גם כן, כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצוָה בשביל דבר מן הדברים. והוא מה שאמר האיש השלם, המשיג אמיתת העניָנים, אַנְטִיגְנוֹס איש שׂוֹכוֹ (אבות פ"א מ"ג): "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הֱיוּ כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס." ואמנם רצה לומר בזה שיאמין באמת לעצם האמת. וזהו העניָן שקוראים אותו "עובד מאהבה". ואמרו זכרונם לברכה (ע"ז י"ט ע"א): "בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד" (תהלים קיב א), אמר רבי אליעזר: "בְּמִצְוֹתָיו" – וְלֹא בִשְׂכַר מִצְוֹתָיו. וכמה עצומה הראיה הזאת, וכמה היא מבוארת! והיא רְאָיָה ברורה על מה שקדם לנו מן המאמר.
וגדול מזה מה שאמרו בספרֵי: שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שֶׁאֶקָּרֵא "רב", בשביל שאקבל שכר בעולם הבא? תלמוד לומר (דברים יא יג): "לאהבה את ה' אלהיך" – כל שאתם עושים, לא תעשו אלא מאהבה.
הנה התבאר לך זה העניָן, ונתבאר שהוא כַּוָּנַת התורה וִיסוד כַּוָּנַת החכמים עליהם השלום. ואין מעלים עיניו מזה אלא אֱוִיל משתגע, שקלקלוהו וְשִׁבְּשׁוּהוּ המחשבות הַסְּכָלוֹת והרעיונות הגרועים. וזו היא מעלת אברהם אבינו עליו השלום שהוא היה עובד מאהבה (סוטה ל"א ע"א), ולעומת הדרך הזה ראוי להיות ההתעוררות.
ולפי שידעו החכמים זכרונם לברכה שזה העניָן קשה עד מאוד, ואין כל אדם משיג אותו, ואם הִשִּׂיגוֹ אינו מסכים בו בתחילת העניָן ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה, לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פְּסֵדָה, ואם אינו כן יהיה אצלו אותה מעשה הבל וָרִיק. והיאך יאמר לבעל תורה: "עשה אלה המעשים" ו"לא תעשה אותם", לא לְיִרְאָה מעונש מן השם יתברך ולא לתקוַת שכר טוב ממנו? זה דבר קשה עד מאוד, לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו עליו השלום. ולכן התירו להמון, כדי שֶׁיִּתְיַשְּׁבוּ על אמונתם, לעשות הַמִּצְוֹת לתקוַת שכר, וּלְהִנָּזֵר מן העבֵרות מִיִּרְאַת עונש. ומזרזים אותם על זה ומחזקים כַּוָּנָתָם, עד שֶׁיַּשִּׂיג הַמַּשִּׂיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא, כמו שעושים בנער בשעת הלימוד כמו שהבאתי המשל. והאשימוּ לאנטיגנוס איש שׂוכו, בְּבָאֲרוֹ להמון מה שביאר, ואמרו בזה "חכמים היזהרו בדבריכם", כמו שנתבאר באבות (אבות פ"א מי"א).
ואין ההמון מפסידים מכל וכל בעשותם הַמִּצְוֹת מיראת העונש ותקוַת השכר, אלא שהם בלתי שלֵמים. ואולם זה טוב להם עד שיהיה להם כֹח והרגל והשתדלות בַּעֲשִׂיַּת התורה, ומזה יתעוררו לדעת האמת, וְיַחְזְרוּ עובדים מאהבה. וזה הוא מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים נ' ע"ב): "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
[דעות בני אדם בדברי החכמים]
[עריכה]וממה שאתה צריך לדעת, כי בנוגע לדברי חכמים זכרונם לברכה, נחלקו בני אדם לשלוש כִּתּוֹת:
הראשונה והיא רוב מה שראיתי, ואשר ראיתי חיבוריו, ומה ששמעתי עליו – הם מאמינים אותם על פְּשָׁטָם, ואין סוברין בהם פירוש נסתר בשום פנים. והנמנעות כולן הן אצלם מְחֻיְּבוֹת המציאות. ואמנם עושים כן לפי שלא הבינו החכמות, והם רחוקים מן התבונות; ואין בהם מן השלמוּת כדי שיתעוררו מֵאֲלֵיהֶם, ולא מצאו מְעוֹרֵר שֶׁיְּעוֹרֵר אותם. וסוברים שלא כִוְּנוּ החכמים בכל דבריהם הישרים והמתֻקנים אלא מה שהבינו לפי דעתם מהם, ושהם על פשטם. ואף על פי שהנראה מקצת דבריהם יש מהם מן הדיבה והריחוק מן השכל, עד שאילו יְסוּפַּר על פשוטו לעמי הארץ, כל שכן לחכמים, היו תְמֵהִים בהתבוננתם בהם והיו אומרים: הֵיאַךְ יִתָּכֵן שיהיה בעולם אדם שיחשוב בזה [=כך], או שיאמין שהיא אמונה נכונה, קל וחומר שֶׁיִּיטַב בעיניו?!
וְזוֹ הַכַּת עֲנִיַּת הדעת, יש להצטער עליהם לסכלותם, לפי שהם מכבדים ומנשאים החכמים כפי דעתם; והם משפילים אותם בתכלית השפלות, והם אינם מבינים זה. וְחַי השם יתברך כי הכת הזאת מאבדים הדרת התורה ומאפילים זָהֳרָהּ, ומשימים תורת ה' בהיפך הַמְכֻוָּן בה! לפי שהשם יתברך אמר בתורה התמימה (דברים ד ו): "אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". והכת הזאת מספרים משפטי דברי החכמים זכרונם לברכה מה שֶׁכְּשֶׁשּׁוֹמְעִים אותו שאר האומות, אומרים: "רק עם סכל ונבל הגוי הקטֹן הזה".
ורוב מה שעושים אלה הדרשנים, שהם מפרשים ומודיעים להמון העם מה שאינם יודעים. ומי יתן, אַחַר שלא ידעו ולא הבינו, שהיו שותקים! כמו שאמר (איוב יג ה): "מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן, וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה". או שיהיו אומרים: אין אנו מבינים כַּוָּנַת החכמים בזה המאמר, ולא היאך יִתְפָּרָשׁ. אבל הם מְחַשְׁבִים שהם מבינים אותו, ומשתדלים להודיע ולפרש לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשים בראשי העם דרשות מסכת ברכות ופרק "חֵלֶק" וזולתם על פשטם מילה במילה.
וְהַכַּת הַשְּׁנִיָּה הם רבים גם כן, והם אותם שראו דברי החכמים או שְׁמָעוּם, והבינו אותם כפי פשוטם, וחשבו שלא כִוְּנוּ חכמים בו זולתי מה שמורה עליו פשט הדבר. והם באים לְסַכֵּל אותם וּלְגַנּוֹתָם, ומוציאים דיבה על מה שאין בו דיבה, וְיַלְעִיגוּ על דברי חכמים לרגעים [=בכל עת אפשרית], וסוברים שהם נבונים יותר וְשֶׁשִּׂכְלָם יותר זך מהם. ושהם עליהם השלום נִפְתִּים [=פתאים], גרועי השכל, סכלים בכלל המציאות, עד שלא היו מַשִּׂיגִים דְּבַר חכמה בשום פנים.
ורוב הנכשלים בְּזֶה השיבוש המתיַחסים לחכמת הרפואות, וְהַמַהְבִּילִים בגזֵרת הכוכבים, לפי שהם חכמים בעיניהם, וּמְחֻדָּדִים ופילוסופים. וכמה הם רחוקים מן האנושוּת אצל אותם שהם חכמים ופילוסופים על האמת! אבל הם סכלים יותר מן הכת הראשונה, והרבה מהם פְּתַיּוּת.
והיא כת ארורה, לפי שהם משיבים על אנשים גדולים ונשיאים, אשר נתבררה חכמתם לחכמים. ואלה הפתאים, אִלּוּ היו עמלים בחכמות עד שהיו יודעים היאך ראוי לסדר ולכתוב הדברים בחכמת האלוהוּת והדומה להן מן הדברים, אצל ההמון ואצל החכמים, ויבינו החלק הַמַּעֲשִׂיִּי מן הפילוסופיה – אז היו מבינים אם החכמים זכרונם לברכה חכמים אם לא, והיה מתבאר להם עִנְיַן דבריהם.
וְהַכַּת השלישית והם – חַי השם! – מעטים עד מאוד עד שאין ראוי לקרותם "כת", אלא כמו שֶׁיֵּאָמֵר לשמש "מין" [=ורק היא יחידה]. והם אותם בני אדם שנתברר אצלם גדולת החכמים זכרונם לברכה וטוב שִׁכְלָם, ממה שנמצא בכלל דבריהם מורים על עניָנים אֲמִתִּיִּים למאוד. ואף על פי שהם מעטים ומפוזרים במקומות, מחיבוריהם הם מורים על שלמותם, וכי הם השיגו האמת, ושנתברר גם כן אצלם מניעת "הַנִּמְנָע" ומציאות "הַמְחֻיָּב לְהִמָּצֵא". וְיָדְעוּ כי הם עליהם השלום אינם מדברים הֲתֻלִּים. וְנִתְאַמֵּת להם שדבריהם יש לו נגלה ונסתר, וכי הם בכל מה שאומרים מן הדברים הנמנעים – דִּבְּרוּ בהם בדרך חידה ומשל, כי הוא זה דרך החכמים הגדולים.
ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר (משלי א ו): "לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה, דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם". וידוע הוא אצל בעלי הלשון כי "חידה" הוא הדבר שֶׁהַמְכֻוָּן בו בַּנִּסְתָּר, לא בנגלה ממנו. וכמו שאמר (שופטים יד יב): "אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה" וגו'. לפי שדברי החכמים כולם בדברים העליונים שהם התכלית, אמנם הם חידה ומשל.
וְהֵיאַךְ נַאֲשִׁימֵם על שמחברים החכמה על דרך משל, ומדמים אותם בדברים הפחותים ההמוניים, ואנו רואים החכם מכל האדם עשה זה ברוח הקודש (רצוני לומר שלמה במשלי ושיר השירים ובמקצת קֹהלת)? ואיך יקשה עלינו לִסְבּוֹר פירוש על דבריהם ולהוציאם מפשטם, כדי שֶׁיֵּאוֹת לשכל ויסכים עם האמת ועם כתבי הקודש?! והם בעצמם סוברים בפסוקי המקרא, ומוציאים אותם מפשוטם ומשימים אותם משל, והוא האמת. כמו שאנו מוצאים שאמרו (ברכות י"ח ע"ב) בפירוש פסוק "הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב" (דה"א יא כב) שהוא כולו משל, וכן מה שנאמר "וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר" (שם). וכן "מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם" (שם יז) ושאר הסיפור כולו משל (ב"ק ס' ע"ב). וכן ספר איוב בכללו אמרו קצתם "משל היה" (ב"ב ט"ו ע"ב), ולא פירש לאיזה דבר הוּשַׂם זה המשל. וכן מֵתֵי יחזקאל אמרו קצתם "משל היה" (סנהדרין נ"ב ע"ב), ורבים כאלה.
ואם אתה הַמְעַיֵּן מאחת משתי כִתּוֹת הראשונות – אל תשגיח בִּדְבָרַי בשום דבר מזה העניָן, לפי שלא יהיה נָאוּת לך שום דבר ממנו, אבל יזיקך ותשנאהו. והיאך יאותו המאכלים הקלים, המעטים בכמותם הישרים באיכותם, לאדם שהרגיל במאכלים הרעים הכבדים? אבל באמת הם מזיקים לו והוא שונא אותם. הלא ידעת מה אמרו האנשים שהיו רגילים לאכול בצלים ושומים והדגים: "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא ה).
ואם אתה מן הכת השלישית, וּכְשֶׁתִּרְאֶה דבר מדבריהם שהדעת מרחיק אותו, תעמוד ותתבונן בו ותדע שהוא חידה ומשל, ותשכב עַשׁוּק הַלֵּב וּטְרוּד הָרַעְיוֹן בחיבורו ובסברתו, ותחשוב למצוא כַּוָּנַת השכל ואמונת היושר, כמו שנאמר (קהלת יב י): "לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ, וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת" – ואז תסתכל בספרי זה ויועיל לך בעזרת השם.
[השכר והעונש האמתיים]
[עריכה]ועתה אחל לדבר במה שֶׁכִּוִַנְתִּי לו.
הֱוֵי יודע כי כמו שלא ישיג הסומא עֵין הצבעים, ואין החרש משיג שֵׁמַע הקולות, ולא הסריס תאוַת המשגל – כן לא ישיגו הגופות התענוגים הנפשיים. וכמו שֶׁהַדַּגִים אינם יודעים יסוד האש לפי שְׁהִיוּתָם בַּיְסוֹד [=המים] שהוא הֶפְכּוֹ, כן אין נודע בזה העולם הגופני תענוג העולם הרוחני. אבל אין אצלנו בשום פנים תענוג זולתי תענוג הגוף בלבד, והשגת החושים מן המאכל והמשתה והמשגל. וכל מה שזולתי אלה – הוא אצלנו בלתי מצוי, ואין אנו מכירים אותו, ולא נשיג אותו בתחילת המחשבה אלא אחר חקירה גדולה.
וראוי להיות כן לפי שאנחנו בעולם הגופני, ולפיכך אין אנו מַשִּׂיגִים אלא תענוגיו. אבל התענוגים הנפשיים הם תמידיים, אינם נפסקים, ואין ביניהם ובין אֵלו התענוגים יחס ולא קֻרבה בשום פנים.
ואין ראוי אצלנו בעלי התורה, ולא אצל האלוהיים מן הפילוסופים, שנֹאמר שהמלאכים והכוכבים והגלגלים אין להם תענוג. אבל באמת שיש להם תענוג גדול מאוד במה שהם יודעים ומשיגים באמיתת הבורא יתברך, ובזה הם בתענוג תמידי שאינו נפסק. ואין תענוג גופני אצלם, ואינם משיגים אותו, לפי שאין להם חושים כמונו שישיגו בהם מה שאנו משיגים אותו.
וכמו כן אנחנו כשיזכה ממנו מי שיזכה, ויעלה לאותה מעלה אחר מותו – אינו מַשיג התענוגים הגופנים ואינו רוצה בהם. אלא כעין שירצה המלך שהוא גְדוֹל הממשלה שיתפשט מִמַלְכוּתוֹ וממשלתו, ויחזור לשחק עם הנערים בכדור ברחובות העיר, אף על פי שכבר היה בזמן שעבר בלא ספק טוב בעיניו לשחק בכדור מן המלכות. וזה בקטנוּת שָׁנָיו, כשלא היה מבחין בין מעלת שני העניָנים, כמו שאנחנו היום משבחים ומנשאים תענוגי הגוף על תענוגי הנפש.
וכשתתבונן בעניַן שני התענוגים האלה, תמצא פחיתות האחת ומעלת הַשְּׁנִיָּה, ואפילו בעולם הזה. וזה כי אנו מוצאים רוב בני האדם כולם מְיַגְּעִים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה מהם, כדי שיגיע לו מעלה וכבוד, וְשֶׁיְּנַשְּׂאוּהוּ בני אדם. והנאה זו אינה הנאת מאכל ומשתה. וכמו כן הרבה מבני אדם בוחר להינקם מאויבו יותר מהשיג הרבה מתענוגי הגוף. והרבה מבני אדם מתרחקים מן הגדול שבתענוגי הגוף, מיראתו שישיגהו מזה חרפה ובושת מבני אדם, או לפי שמבקש שיהא לו שם טוב. ואם עניָנו כן בעולם הזה הגופני, כל שכן בעולם הרוחני והוא העולם הבא, שנפשותינו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך כמו שמשכילים הגופנים העליונים או יותר.
ואותו תענוג לא יֵחָלֵק לחלקים ולא יְסֻפַּר, ולא יִמָּצֵא משל למשול בו אותו התענוג. אלא כמו שאמר הנביא עליו השלום כְּשֶׁנִּפְלְאָה בעיניו גדולת הטוב ההוא, אמר (תהלים לא כ): "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ". וכן אמרו עליהם השלום (ברכות י"ז ע"ב): "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שְׁתִיָּה, ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה". רוצה לומר באומרו "ועטרותיהם בראשיהם" – השארות הנפש בקיום המושכל לה, וִהְיוֹת היא והוא דבר אחד, כמו שֶׁזְּכָרוּהוּ גדולי הפילוסופים בדרכים יֶאֱרַךְ ביאורם בכאן. ואמרו "ונהנים מזיו שכינה", רצה לומר שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמיתת הבורא יתברך, כמו שמתענגות חיות הקודש ושאר מדרגות המלאכים, במה שהם מַשיגים ויודעים ממציאותו.
הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא להגיע אל הַחֶבְרָה העליונה הזאת, ולהיות בכבוד הזה. וקיום הנפש, כמו שביארנו, עד אין סוף כקיום הבורא יתברך שהוא סיבת קיומה, לפי שֶׁהִשִּׂיגָה אותו, כמו שהתבאר בפילוסופיה הראשונה. וזה הוא הטוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו, ואין תענוג שֶׁיִּדְמֶה לו. כי איך ידמה התמיד אשר אין לו סוף וקץ, בדבר הנפסק? וזה שאמר "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב ז), ומפי הקבלה למדנו בפירוש זה (קידושין ל"ט ע"ב): "לְמַעַן יִיטַב לָךְ – לעולם שכולו טוב, "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" – לעולם שכולו ארוך".
והרעה השלֵמה היא שֶׁתִּכָּרֵת הנפש וְתֹאבַד, ושלא תהיה חיה וְקַיֶּמֶת. והוא ה"כרת" הכתוב בתורה. ועניָן ה"כרת" הוא שֶׁתֹּאבַד הנפש, כמו שבארו ואמרו: "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא" (במדבר טו לא), ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ס"ד ע"ב) "הִכָּרֵת" – בעולם הזה, "תִּכָּרֵת" – בעולם הבא. ונאמר (שמ"א כה כט): "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים". הנה כל מי שבחר וְהִרְגִיל [את עצמו] בתענוגי הגוף, ומאס באמת ואהב השקר – נִכְרַת מאותה מעלה, וְיִשָּׁאֵר חומר נִכְרָת.
וכבר ביאר הנביא עליו השלום שהעולם הבא אינו מושג בחושים הגופניים, וזהו שנאמר (ישעיהו סד ג): "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ". ואמרו בפירוש זה (ברכות ל"ד ע"ב): כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם הבא – "עין לא ראתה אלהים זולתך".
[הייעודים בתורה]
[עריכה]אמנם הַיִּעוּדִים הטובים והנקמות הרעות הכתובות בתורה עניינם הוא מה שאספר לך, והוא זה: כי הוא אומר לך אם תעשה הַמִּצְוֹת האלה אֲסַיֵּעַ לך על עֲשִׂיָּתָן והשלמוּת בהן, ואסיר מעליך המעיקים כולם. לפי שהאדם אי אפשר לו לעשות הַמִּצְוֹת לא כשהוא חולה ורעב או צמא, ולא בשעת מלחמה ומצור. ולכן יָעַד שיסורו כל אלה העניָנים, ושיהיו בריאים ושקטים עד שֶׁתִּשְׁלַם להם הידיעה ויזכו לחיי העולם הבא.
הנה כי אין תכלית שכר עֲשִׂיַּת התורה שתהיה הארץ שְׁמֵנָה, ושיחיו שנים רבות, ובריאוּת הגופות, אלא שיהיו נעזרים על עֲשִׂיַּת התורה באלה הדברים כולם. וכמו כן אם עברו על התורה, יהיה עונשם שֶׁיֶּאֶרְעוּ להם אותן הרעות כולן, עד שלא יוכלו לעשות מִצְוָה, וכמו שנאמר (דברים כח מז-מח): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל, וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ...".
וכשתתבונן בזה התבוננות שְׁלֵמָה, תמצא כְּאִלּוּ הוא אומר לך: אם עשית קצת מִצְוֹת מאהבה והשתדלות – אֶעֱזָרְךָ לעשותן כולן, ואסיר מעליך המעיקים והמונעים. ואם תעזוב דבר מהם דרך ביזוי, אביא לך מונעים ימנעוך מֵעשותן כולן, עד שלא יהיה לך שלמוּת ולא קיוםבעולם הבא. וזהו עניָן אמרם זכרונם לברכה (אבות פ"ד מ"ב): "שכר מצוָה – מצוָה, ושכר עבירה – עבירה".
ואולם גן עדן הוא מקום דשן ושמן מכדור הארץ, יש בו נהרים רבים ואילנות עושים פירות – יגלה אותם השם יתברך לבני אדם לעתיד לבוא, ויורה אותם הדרך לְהַלֵּךְ אליו ויתענגו בו. ואפשר שימצאו בו צמחים מופלאים עד מאוד, מועילים תועלת גדולה, ערֵבים ומתוקים הרבה, מלבד אלה הידועים והמפורסמים אצלנו. וכל זה אינו מן הנמנע ולא רחוק [=ולא מופרך], אבל הוא קרוב להיות ואפילו לא היה כתוב בתורה – כל שכן שנתבאר זה בתורה ונתפרסם.
אמנם גֵּיהִנֹּם הוא שם לצער ולעונש שיַשיג לרשעים, ולא פֹרַשׁ בתלמוד תואר זה העונש. אלא יש אומרים כי השמש תִּקְרַב להם ותשרפם, וְרַאֲיָתָם על זה מה שנאמר (מלאכי ג יט): "הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר". וקצתם אומרים כי הוא חמימות זרה תתחדש בגופותיהם ותשרפם, וְרַאֲיָתָם על זה מה שנאמר (ישעיהו לג יא): "רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם".
וּתְחִיַּת הַמֵּתִים הוא יסוד מיסודי תורת משה רבנו עליו השלום, ואין דת ולא דבקוּת בדת יהודית למי שלא יאמין זה. אבל הוא לצדיקים. וכן הוא לשון בראשית רבה (פרשה יג ו'): "גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, וּתְחִיַּת המתים לצדיקים בלבד". ואיך יחיו הרשעים והם מתים אפילו בחייהם?! וכן אמרו (ברכות י"ח ע"ב): רשעים אפילו בחייהם קרואים "מתים", צדיקים אפילו במיתתן קרואים "חיים". ודע כי האדם יש לו למות בהכרח, וְיִפָּרֵד לְמָה שהורכב ממנו.
אמנם ימות המשיח הוא זמן שתשוב המלכות לישראל ויחזרו לארץ ישראל. וְיִהְיֶה אותו המלך גדול מאוד, ובית מלכותו בציון יִגְדַּל שמו, וזכרוֹ יהיה מלוא הגויים יותר מן המלך שְׁלֹמֹה. וישלימו אִתּוֹ כל האומות, ויעבדוהו כל הארצות, לצדקו הגדול וְלַנִּפְלָאוֹת שיהיו על ידו. וכל מי שיקום עליו – יְאַבְּדֵהוּ השם יתעלה וימסור אותו בידו. וכל פסוקי המקרא מעידים על הצלחתו, והצלחתנו עִמּוֹ.
ולא ישתנה במציאות שום דבר ממה שהוא עתה, אלא שהמלכות תחזור לישראל. וזהו לשון החכמים (ברכות ל"ד ע"ב): "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בלבד". ויהיו בימיועשירים ואביונים, גיבורים וחלשים כנגד זולתם [=באופן יחסי].
אבל באותם הימים יהיה נקל מאוד על בני אדם למצוא מִחְיָתָם, עד שבעמל מעט שיעמול אדם – יגיע לתועלת גדולה. וזהו שאמרו (שבת ל' ע"ב): "עתידה ארץ ישראל להוציא גְלוּסְקָאוֹת [=עוגות] וּכְלֵי מֵילַת [=בגדי מֶשִׁי]". לפי שבני אדם אומרים כְּשֶׁיִּמְצָא אדם דבר מוכן ומזומן: "פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל". וְהָרְאָיָה על זה מה שנאמר (ישעיהו סא ה): "וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם" – להודיע שיש שם זרע וקציר. ולכן קצף החכם הזה [=רבן גמליאל] שאמר המאמר הזה [בגמרא שם] על תלמידו כשלא הבין דברוֹ, וחשב שהוא על פשוטו, והשיבו כפי השגתו. ולא הָיְתָה אותה התשובה תשובה האמיתית. וְהָרְאָיָה על שלא השיב לו על אמיתתו, מה שהביא ראיה (משלי כו ד-ה): "אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ... עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ".
והתועלת הגדולה אשר תהיה באותם הימים היא שננוח משעבוד מלכֻיות, שהוא מונע אותנו מֵעֲשִׂיַּת הַמִּצְוֹת כולן. וְתִרְבֶּה החכמה, כמו שנאמר (ישעיהו יא ט): "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ...". וְיִשְׁבְּתוּ המלחמות, כמו שנאמר (מיכה ד ג): "לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב". ותהיה נמצאת בימים ההם שְׁלֵמוּת רבה, ונזכה בה לחיי העולם הבא.
והמשיח ימות, וימלוך בנו תחתיו ובן בנו. וכבר ביאר הנביא את מיתתו (ישעיהו מב ד): "לֹא יִכְהֶה וְלֹא יָרוּץ עַד יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט". וְתֶאֱרַךְ מלכותו ימים רבים עד מאוד. וְיַאַרְכוּ חיי בני האדם גם כן, לפי שֶׁכְּשֶׁיָּסוּרוּ הדאגות והיגונות – יַאַרְכוּ ימי האדם. ואין לתמוה שֶׁתִּתְקַיֵּם מלכותו אֲלָפִים מן השנים, לפי שהחכמים אמרו: כי הקיבוץ הטוב כשיתקבץ – לא במהרה יִפָּרֵד.
ואין אנו מתאווים ומקווים לימות המשיח לרוב התבואות והעושר, ולא שנרכב על סוסים, ולא לשתות יין במיני הזמר, כמו שֶׁמְּחַשְּׁבִים מבולבלי הדעת. אבל התאוו הנביאים והחסידים ימות המשיח, וְרָבְתָה תשוקתם אֲלֵיהֶם – לְמָה שיהיה בו מקיבוץ הצדיקים, והנהגת הטובה והחכמה, וְצֶדֶק המלך ורוב יָשְׁרוֹ, והפלגת חכמתו וּקְרֵבוּתוֹ אל האלהים, כמו שנאמר (תהלים ב ז): "יְיָ אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ". וַעֲשִׂיַּת כל מִצְוֹת תורת משה רבנו עליו השלום מֵאֵין הִתְרַשְּׁלוּת וְעַצְלָה ולא אונס, כמו שנאמר (ירמיהו לא לג): "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר: דְּעוּ אֶת יְיָ, כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם..."; "נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם..." (שם לב); "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם" (יחזקאל לו כו); והרבה מאלה הפסוקים בזה העניָן. ובאלה העניָנים ישיגו העולם הבא השגה חזקה.
[פירוש המשנה]
[עריכה]והתכלית הוא העולם הבא, ולעומתו הוא ההשתדלות. ולפיכך זה החכם המוחזק בידיעת האמת עִיֵּן בתכלית האחרון והניח מה שזולתו, ואמר: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". וְעִם היותו הוא התכלית המבוקשת – אינו ראוי למי שהוא רוצה שיהיה עובד מאהבה, שיהיה עובד להשיג העולם הבא, כמו שביארנו בְּמָה שקדם.
אבל יש לעבוד על הדרך שֶׁאוֹמַר, וזה: כי כשיאמין שיש שם חכמה שהגיעה אל הנביאים מאת הבורא יתעלה, שהודיעם בזה המידות הטובות כך והמידות הרעות הם כך – ראוי לו מצד שהוא אדם ישר במזג שיעשה הטובות ויסור מן הרעות. וּכְשֶׁיַּעֲשֶׂה זה יִשְׁלַם בו העניָן האנושוּת, ויהיה נבדל מן הבהמה. וכשיהיה אדם שלם, הוא מִטֶּבַע האדם הַשָּׁלֵם אשר אין לו מונע שֶׁתִּחְיֶה נפשו וְתִתְקַיֵּם בקיום הידוע לה, וזה הוא העולם הבא כמו שאמרנו.
וזהו שנאמר (תהלים לב ט): "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס, כְּפֶרֶד אֵין הָבִין, בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם" – כמו שהמונע את הבהמות מן ההשתלחוּת הוא דבר מבחוץ כמו המתג והרסן, ואין ראוי שיהיה אדם כן. אבל יהיה הַמּוֹנְעוֹ מֵאִתּוֹ ומעצמו, רצוני לומר צורת האנושוּת כְּשֶׁתִּהְיֶה שְׁלֵמָה – היא תִמְנָעֶנּוּ מאותן הדברים שמונעים ממנו השלמוּת, והם הנקראים "מדות רעות". והיא תזרז אותו ותדחנו אל מה שֶׁיְּבִיאֵהוּ אל השלמוּת, וזהו המידות הטובות. זהו המתבאר לי מכלל דבריהם בזה העניָן הנכבד והנעלה.
ועוד אחבר חיבור אקבץ בו כל הדרשות הנמצאות בתלמוד וזולתו, ואבארם וְאֶסְבֹּר בהן סברות שיהיו נאותים לאמיתת העניָנים. ואביא רְאָיָה על כל זה מדבריהם גם כן. ואגלה מה שהוא מן הדרשות דרך פְּשָׁטָן, ואשר מהן משל, ואשר מהן היו בחלום וְזָכְרוּ אותו במאמר פשוט מוחלט כְּאִלּוּ היה בְהָקִיץ. ובאותו החיבור אבאר לך אמונות רבות, ושם אבאר כל הדברים אשר נתתי לך מהם מִדְּבָרַי אלה עיקרים מעטים, תקיש מהם על זולתם.
ואין לִתְפֹּשׂ עלי על מה שבא במאמרי זה, ואשר וִתַּרְתִּי בקצת מילות ועניָנים שתופסים עליהם בעלי החכמה. כי אני ויתרתי זה השיעור, כדי להבין למי שלא קדם לו חינוך בשום דבר מזה העניָן הנכבד, אשר אין משיגים אותו כל בני אדם.
ומילת "אֶפִּיקוֹרוֹס" היא ארמית, עניָנה מי שמפקיר ומבזה את התורה או לומדיה. ולפיכך קורין בזה השם כל שאינו מאמין ביסודי התורה, או מי שמבזה החכמים או איזה תלמיד חכם שיהיה או רבו (סנהדרין צ"ט ע"ב).
וספרים החיצונים אמרו שהם ספרי מינים (סנהדרין ק' ע"ב). וכן ספר בן סירא, והוא היה איש שחיבר ספרים יש בהם הֲתֻלִּים מעניָני הַכָּרַת פָּנִים אין בהם טעם ולא תועלת, אלא אִבּוּד הזמן בהבל. כגון אלה הספרים הנמצאים אצל הָעֲרָב מסיפור דברי הימים, והנהגת המלכים, וְיִחוּסֵי הָעַרְבִיִּים, וספרי הניגון, וכיוצא בהן מן הספרים שאין בהם חכמה ולא תועלת גופני, אלא אִבּוּד הזמן בלבד.
והלוחש על המכה – ובלבד ברקיקה, לפי שיש בזה ביזוי להשם יתברך.
וההוגה את השם בְּאוֹתוֹתָיו – יו"ד ה"א וי"ו ה"א, שהוא השם המפורש.
וכבר זָכְרוּ דברים זולתי אלה, שהעושה אותם אין לו חלק לעולם הבא. אמרו (ב"מ נ"ח ע"ב): המלבין פני חברו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא. והקורא לַחֲבֵרוֹ בכינוי, והמתכבד בקלון חברו – לפי שלא יעשה מעשה מאלה, ואף על פי שהם עבֵרות קלות כפי מחשבת החושב, אלא בעל נפש גרועה שאין בה שלֵמוּת ואינה ראויה לעולם הבא.
[שלושה עשר יסודות התורה]
[עריכה]וממה שצריך שנזכור בכאן, והוא הראוי מכל המקומות, שעיקרי דָתֵנוּ ויסודותיה שלושה עשר יסודות:
היסוד הראשון, מציאות הבורא יתברך. והוא שיש שָׁם נמצא שלם בכל דרכי המציאוּת, והוא עִלַּת מציאוּת הנמצאים כולם – בו קיום מציאותם וממנו קיומם. וְאִלּוּ יעלה על הלב הֶעְדֵּר מציאותו – נתבטלה מציאות כל הנמצאים, ולא נשאר נמצא שֶׁיִּתְקַיֵּם מציאותו. ואם נעלה על לבנו העדר הנמצאים כולם זולתו – לא יתבטל מציאות השם יתברך ולא תִּגָּרֵעַ. כי הוא מסתפק במציאותו, וְדַי לו בעצמו, ואינו צריך במציאותו לזולתו. וכל מה שזולתו מן הַשְּׂכָלִים, רצוני לומר המלאכים וגופי הגלגלים, ומה שיש בתוכם, ומה שיש למטה מהם – הכל צריכים במציאותם אליו. וזה היסוד הראשון מורה עליו דיבור (שמות כ ב): "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ".
והיסוד השני, יִחוּד השם יתברך. כלומר שזה שהוא סיבת הכל – אחד. ואינו כאחד הזוג, ולא כאחד המין, ולא כָאִישׁ האחד המורכב שהוא נחלק לאחדים רבים; ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במניָן שמקבל החילוק וְהַפְּרִידָה לאין סוף. אבל הוא יתעלה אחד באחדות שאין כמותה אחדות בשום פנים. וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר (דברים ו ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד".
והיסוד השלישי, שלילת הגשמוּת ממנו. וזהו כי האחד הזה אינו גוף ולא כוח בגוף. ולא יַשִּׂיגוּהוּ מְאוֹרְעוֹת הגופים כמו התנועה והמשכן, לא מצד עצמוּת ולא במקרה. ולכן שללו ממנו החכמים זכרונם לברכה החיבור וְהַפֵּרוּד, ואמרו (חגיגה ט"ו ע"א): אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עֹרֶף ולא עִפּוּי. כלומר: לא פֵרוּד והוא "עֹרֶף", ולא חיבור והוא "עִפּוּי" מלשון "וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים" (ישעיהו יא יד), כלומר: יִדְחֲפוּ אותם בכתף לְהִתְחַבְּרָם בהם.
ואמר הנביא: "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל" (ישעיהו מ יח), "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (שם כה). וְאִלּוּ היה גוף היה דומה לגופים. וכל מה שבא בכתבי הקודש שמתארים אותו בְּתָאֳרֵי הגופות, כמו ההליכה והעמידה, והישיבה והדיבור, וכיוצא בזה – הכל דרך הַשְׁאָלָה. וכן אמרו זכרונם לברכה (ברכות ל"א ע"ב): "דִּבְּרָה תורה כלשון בני אדם". וכבר דיברו החכמים בזה העניָן הרבה. והיסוד השלישי הזה הוא מורה עליו מה שנאמר (דברים ד טו): "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה". כלומר: לא הִשַּׂגְתֶּם אותו בעל תמונה לפי שהוא, כמו שזכרנו, אינו גוף ולא כוח בגוף.
והיסוד הרביעי, הקדמוּת. והוא כי זה האחד האמור הוא קדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו בלתי קדמון בְּעֶרְכּוֹ אליו. וְהָרְאָיוֹת על זה בכתבי הקודש רבות. והיסוד הרביעי הזה מורה עליו מה שנאמר (דברים לג כז): "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם". [ודע כי היסוד היותר גדול של תורת משה רבנו, הוא היות העולם מחודש, המציאוֹ ה' וּבְרָאוֹ אחר הַהֶעְדֵּר הגמור. וזה שֶׁתִּרְאֵנִי סוֹבב סְביב עניַן קדמותו על דעת הפילוסופים, הוא כדי שיהיה המופת על מציאותו יתעלה מוחלט, כמו שבארתי ובררתי ב"מורה" (ראו מו"נ ח"ב ט"ו-ט"ז).][2]
והיסוד החמישי, שהוא יתברך הוא הראוי לְעָבְדוֹ וּלְגַדְּלוֹ, ולהודיע גדולתו, ולעשות מִצְוֹתָיו. ושלא יעשה כזה למי שהוא תחתיו במציאוּת, מן המלאכים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם. לפי שכולם מֻטְבָּעִים על פעולתם: אין משפט ולא בחירה להם אלא לו לבדו השם יתברך. וכן אין ראוי לְעָבְדָם כְּדֵי לִהְיוֹתָם אמצעים לְקָרְבָה אליו. אלא אליו בלבד יְכַוְּנוּ המחשבות, ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על עבודת אלילים, ורוב התורה מַזְהֶרֶת עליה.
והיסוד הששי, הנבואה. והוא שידע אדם שזה מין האדם – יִמָּצֵא בהם בעלי טְבָעִים ממידות מעולות וְזַכּוֹת מאוד ושלמוּת גדולה, ונפשותיהן נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל. אחר כן יִדְבַּק אותו השכל האנושי ב"שכל הפועל", וְנֶאֱצַל ממנו עליו אצילות נִכְבָּדָה – ואלה הם הנביאים, וזו היא הנבואה, וזהו עִנְיָנָהּ. ובאור יסוד זה על בּוּריוֹ יֶאֱרַךְ מאוד, ואין כוונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם ובאור מציאות השגתה, לפי שזה הוא כלל החכמות כולן. אבל אזכרם דרך סיפור בלבד. ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה.
והיסוד השביעי, נבואת משה רבינו עליו השלום. והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו – כולם הם תחתיו במעלה. והוא היה הנבחר מכל מין האדם, אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מִמָּה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שֶׁיִּמָּצֵא. וכי הוא, עליו השלום, הגיע התעלוּתוֹ מן האנושוּת עד שהשיג המעלה הַמַּלְאֲכוּתִית ונכלל במעלת המלאכים. לא נשאר מסך שלא קרעוֹ. ולא מְנָעוֹ מוֹנֵעַ גופני, ולא נתערב לו שום חֶסְרוֹן בין רב למעט. ונתבטלו ממנו הכוחות הדמיוניים והחוּשיים בהשגותיו, וְנִבְהַל כוחו המתעורר והמשתוקק, ונשאר שכל בלבד. ועל העניָן הזה נאמר עליו שהוא מדבר עם השם יתברך בלא אֶמְצָעִיּוּת [=תִּוּוּךְ] מן המלאכים.
רצוני היה לבאר כאן זה העניָן הנפלא, ולפתוח הנעול במקראות התורה, ולפרש טעם "פה אל פה" וכל הפסוק וזולתו מעניָנו – לולא שראיתי שאלה העניָנים דקים עד מאוד, ויצטרכו לִרְאָיוֹת רבות מאוד, להצעות רבות והקדמות ומשלים, ושנבאר בתחילה מציאות המלאכים, וְשִׁנּוּי מעלותיהם מן הבורא יתעלה, ושנבאר הנפש וכל כוחותיה. ויתרחב העיגול עד שנדבר בצורות שזכרו הנביאים שראוי לבורא ולמלאכים, ויכנס בזה "שיעור קומה" ועניָנו. ולא יספיק בעניָן זה לבדו, ואפילו יהיה מקֻצר בתכלית הקיצור – מאה דפים. ולפיכך אניח אותו למקומו: אם בספר "פירוש הדרשות" שֶׁיָּעַדְתִּי לְחַבְּרוֹ, או ב"ספר הנבואה" שאני מתעסק בו, או בספר שֶׁאֲחַבֵּר אותו בפירוש אֵלּוּ היסודות.
ואחזור לְכַוָּנַת זה היסוד השביעי, וְאוֹמַר שנבואת משה נבדלה מנבואת כל הנביאים בארבעה דברים:
- הראשון כי איזה נביא שהיה, לא דִבֵּר לו השם יתברך אלא על ידי אמצעי. ומשה בלא אמצעי, כמו שנאמר (במדבר יב ח): "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ".
- והעניָן השני כי כל נביא לא תבוא לו הנבואה אלא כשהוא יָשֵׁן, כמו שאמר בַּמְּקוֹמוֹת: "בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה" (בראשית לא כד), "בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה" (איוב לג טו), ורבים מעניָן זה. או ביום אַחַר שתיפול תרדמה על האדם בעניַן שיתבטלו ממנו כל הַרְגָּשׁוֹתָיו, וְתִּשָּׁאֵר מחשבתו כעניַן חלום. ועניָן זה נקרא "מחזה" ו"מראה", ועליו נאמר (יחזקאל ח ג): "בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים". ומשה יבוא אליו הדיבור ביום, והוא עומד בין שני הכרובים, כמו שֶׁיְּעָדוֹ השם יתברך (שמות כה כב): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת". ואמר יתעלה (במדבר יב ו-ח): "אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם, יְיָ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה...".
- והעניָן השלישי כי הנביא כשתבוא אליו הנבואה, ואף על פי שהוא במראה ועל ידי מלאך – יֶחֶלְשׁוּ כוחותיו, ויתקלקל בניָנו, ויגיע לו מורא גדול מאוד, כמעט שתצא רוחו ממנו. כמו שֶׁבֵּאֵר בדניאל, כשדיבר גבריאל עמו במראה, אמר (דניאל י ח): "וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּח, וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ". ואומר (שם ט): "וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם עַל פָּנַי, וּפָנַי אָרְצָה". ואומר (דניאל י טז): "בַּמַּרְאָה נֶהֶפְכוּ צִירַי". ומשה עליו השלום לא היה כן, אבל יבוא אליו הדיבור ולא יַשִּׂיגֵהוּ רְתֵת ורעדה בשום פנים, כמו שנאמר (שמות לג יא): "וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ". כלומר: כמו שלא יֶאֱרַע לאדם חֲרָדָה מדיבור חבֵרו, כן היה הוא עליו השלום – לא היה חָרֵד מן הדיבור, ואף על פי שהוא היה פנים בפנים. וזה לחוזק דבקותו בשכל כמו שזכרנו.
- והעניָן הרביעי כי כל הנביאים לא תנוח עליהם רוח הנבואה ברצונם, אלא ברצון השם יתברך. שהרי יעמוד הנביא יָמִים או שָׁנִים – לא תבוא לו הנבואה. וִיבַקֵּשׁ מן הבורא השם יתברך שיודיע לו דבר בנבואה ויעמוד עד שֶׁיְּנַבֵּא אותו אחר ימים או אחר חודשים, או שלא יוֹדִיעוֹ בשום פנים. וכבר היו מהם כיתות שהיו מכינין עצמן ומזככין מחשבותם, כמו שעשה אלישע, כמו שכתוב (מל"ב ג טו): "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן" – ובאה לו הנבואה. ואינו מן ההכרחי שֶׁיִּנָּבֵא בְּעֵת שֶׁיְּכַוֵּן לזה. ומשה רבנו עליו השלום – בכל עת שירצה אוֹמֵר (במדבר ט ח): "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְיָ לָכֶם". ונאמר (ויקרא טז ב): "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ". אמרו (ספרא אחרי מות): אהרן ב"בל יבוא", ואין משה ב"בל יבוא".
והיסוד השמיני, הוא התורה מן השמים. והוא שנאמין כי כל התורה הזאת המצויה בידינו עתה, היא הנתונה על ידי משה, שהיא כולה מפי הגבורה. כלומר: שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך, בעניַן שנקרא על דרך הַשְׁאָלָה "דיבור". ואין יוֹדֵעַ הֵיאַךְ הִגִיעָה, אלא הוא משה עליו השלום שֶׁהִגִּיעַ לוֹ; וכי הוא היה כמו סופר, שקוראים לו והוא כותב כל מְאוֹרְעוֹת הימים, הסיפורים וְהַמִּצוֹת. ולפיכך נקרא "מְחוֹקֵק". ואין הפרש בין "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן" (בראשית י ו), "וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד" (שם לו לט), "וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ" (שם לו יב), ובין "אָנֹכִי יְיָ" (דברים ה ו) ו"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד" (שם ו ד). כי הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה' תמימה, טהורה וקדושה, אמת.
וזה שהיה מְנַשֶּׁה [המלך] אצל חכמינו ונביאנו כופר ומגלה פנים יותר הכל הכופרים (סנהדרין צ"ט ע"ב), לפי שחשב שיש בתורה לב וקליפה. וְשֶׁאֵלֶּה דברי הימים והסיפורים אין תועלת בהם, ושהם מאת משה. וזהו עניַן "אין תורה מן השמים", אָמְרוּ (שם צ"ט ע"א): הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה, חוץ מן הפסוק הזה, שלא אֲמָרוֹ הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו. וזה (במדבר טו לא): "דְבַר יְיָ בָּזָה". השם יִתְבָּרֵךְ ויתעלה ממאמר הכופרים!
אלא כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהם חכמות ופלאים למי שמבין אותם, ולא הושגה תכלית חכמתה: "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ, וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב יא ט). ואין לאיש אלא לְהַלֵּךְ בעקבות דוד משיח אלהי יעקב, שהתפלל (תהלים קיט יח): "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ".
וכמו כן פירוש התורה המקובל, גם כן מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם, הוא בעצמו התבנית אשר אמר השם יתברך למשה, והוא אמר לנו; והוא המגיע =[הַמּוֹסֵר] שליחות, נאמן בשליחותו. והמאמר המורה על היסוד {השמיני הזה, הוא מה שנאמר (במדבר טז כח): "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְיָ שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִּבִּי".
והיסוד התשיעי, הביטול. והוא, שזאת תורת משה לא תהיה נְסוּחָה [=לא תהיה מנוסחת מחדש, כלומר לא תְּבֻטַּל] ולא נחלפת, ולא תבוא תורה מאת הבורא זולתה.[3] ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, שנאמר (דברים יג א): "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ". וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בפתיחת זה החיבור.
והיסוד העשירי, כי הוא יתעלה יודע מעשיהם של בני אדם, ואינו מַעְלִים עֵינוֹ מהם. לא כדעת מי שאמר "עָזַב יְיָ אֶת הָאָרֶץ" (יחזקאל ח יב), אלא כמו שנאמר (ירמיה לב יט): "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם". ואמר (בראשית ו ה): "וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ". ונאמר (שם יח כ): "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה". זהו מורה על היסוד העשירי הזה.
והיסוד האחד עשר, כי הוא יתעלה נותן שכר למי שעושה מִצְוֹת התורה, ויעניש למי שעובר על אזהרותיה. וכי השכר היותר גדול העולם הבא, והעונש היותר חזק הַכָּרֵת. וכבר אמרנו בזה העניָן מה שיספיק. והמקרא המורה על היסוד הזה, מה שנאמר (שמות לב לב): "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ". והשיב לו השם יתברך: "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי". רְאָיָה שיודע העובר והחוטא, לתת שכר לזה ועונש לזה.
היסוד השנים עשר, ימות המשיח. והוא להאמין וּלְאַמֵּת שיבוא, ולא יחשוב שֶׁיִּתְאֶחָר, "אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ" (חבקוק ב ג). ולא ישים לו זמן, ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו. והחכמים אומרים (סנהדרין צ"ו ע"א): "תִּפַּח רוּחָן שֶׁל מְחַשְּׁבֵי קִצִּין". ושיאמין בו, וְּלְגַדְּלוֹ וּלְאָהֳבוֹ, ולהתפלל בשבילו [=שיבוא], כפי מה שֶׁנִּבְּאוּ עליו כל הנביאים ממשה עד מלאכי עליו השלום. ומי שהסתפק בו, או נתמעט אצלו מעלתו – כפר בתורה, שֶׁיָּעֲדָה בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם (במדבר כד, יז-כד) ו"אַתֶּם נִצָּבִים" (דברים ל, ג-י). ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שְׁלֹמֹה בלבד. וכל החולק על המשפחה הזאת – כפר בשם יתברך ובדברי נביאיו.
והיסוד השלושה עשר, תחיית המתים. וכבר ביארנוה.
וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם, וְנִתְבָּרְרָה אמונתו בהם – הוא נכנס בכלל ישראל. וּמִצְוָה לאהבו ולרחם עליו, וְלִנְהֹג עמו בכל מה שֶׁצִּוָּה השם יתברך איש לחבֵרו מן האהבה וְהָאַחֲוָה. ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת הַתַּאֲוָה והתגברוּת הטבע הגרוע – הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא. והוא מפושעי ישראל.
וּכְשֶׁנִּתְקַלְקֵל לאדם יסוד מאלה היסודות – הרי יָצָא מן הכלל וכפר בעיקר. ונקרא "מִין" וְ"אֶפִּיקוֹרוֹס" וְ"קוֹצֵץ בַּנְּטִיעוֹת". וּמִצְוָה לְשׂוֹנְאוֹ וּלְאַבְּדוֹ. ועליו נאמר (תהלים קלט כא): "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא, וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט".
והנה הארכתי בדברים הרבה, ויצאתי מעניַן חיבורִי. אבל אני עשיתי זה לפי שראיתי בו תועלת באמונה, לפי שאספתי לך בו דברים מועילים מפוזרים מספרים גדולים [=חשובים]. לכן הַצְלַח בהם, וַחֲזוֹר עליהם פעמים רבות, והתבונן בהם התבוננות יפה.
ואם הִשִּׁיאֲךָ לבך, ותחשוב שהגיע לך עִנְיָנָיו מפעם אחת או מֵעֶשֶׂר – הרי השם יתברך יודע שֶׁהִשִּׁיאֲךָ על שקר. ולכן לא תמהר בקריאתו, כי אני לא חיברתיו כפי מה שנזדמן לי, אלא לאחר עיון גדול והתבוננות, ואחר שראיתי דעות ברורות אֲמִתִּיּוֹת וְזוּלָתִי-אֲמִתִּיּוֹת, וידעתי מה שהוא ראוי להאמין מהם; והבאתי רְאָיָה בטענות וּרְאָיוֹת על כל עניָן ועניָן.
ומהשם יתברך אשאל להדריכני בדרך הטובה, ואחזור לעניַן הפרק.
נספחים
[עריכה]מקורות הנוסח
[עריכה]מהדורה זו מבוססת על מהדורת הולצר.
במהדורה זו הוספנו:
- חלוקה לחטיבות והוספת כותרות לחטיבות [בסוגריים מרובעים]
- חלוקה לפסקאות בתוך החטיבות
- פיסוק מלא
- ניקוד חלקי או התאמות בכתיב כדי להקל על הקריאה (בדרך כלל בלי ציון בתיעוד הנוסח)
- התאמות לשוניות קלות בזכר ונקבה, ה"א הידיעה וכו' (בדרך כלל בלי ציון בתיעוד הנוסח)
- ציון מקורות עם קישורים לפסוקים ודברי חז"ל
- הפסוקים מובאים בכתיב ובניקוד מלא לפי המסורה (חוץ משם הוי"ה), ושינויי ניסוח וכתיב של הרמב"ם בכתב־ידו מתועדים בתיעוד הנוסח. השלמנו קטעי פסוקים לפי ההקשר (גם כן מתועדים מול כתב־ידו הרמב"ם).
- מילות הסבר בתוך רצף הטקסט [=בצבע מיוחד ובסוגריים מרובעים] (לעתים רחוקות ובדרך כלל רק מילה אחת או כמה מלים בלבד)
- עדכונים בגוף הטקסט והערות לגבי התוספת שהוסיף הרמב"ם בכתב־ידו לעיקר הרביעי, ולגבי השינוי בעקבות הצנזורה בעיקר התשיעי.
הסימנים שמופיעים בתיעוד הנוסח (שבדף העריכה למאמר זה):
- ה=מהדורת הולצר
- ה1=סוגריים מרובעים במהדורת הולצר (בדרך כלל הטקסט מופיע)
- ה2=סוגריים עגולים במהדורת הולצר (בדרך כלל הטקסט אינו מופיע)
- ד=דפוסים של התרגום העברי (בהערותיו של הולצר)
- כ=כתבי־יד של התרגום העברי (בהערותיו של הולצר)
- A, B, C, D, E, P = כתבי־היד של המקור הערבי והתרגום העברי המצויינים במהדורת הולצר.
- ו=הקדמת הרמב"ם במשניות דפוס וילנא
- נ=הקדמת הרמב"ם במשניות דפוס נפולי
- ק,ש=משנה עם פירוש רבינו משה בן מימון בתרגומו של הרב יוסף קאפח (ירושלים תשכ"ה); הקדמות הרמב"ם למשנה בתרגומו ובעריכתו של הרב יצחק שילת (ירושלים תשנ"ו). ציינו את שני התרגומים בתיעוד הנוסח לעתים רחוקות (כדי להכריע על פיהם בין גירסאות שונות בתרגום הקדום, או כדי להוסיף על פיהם מילת הסבר במספר מקומות קשים). בנוסף לכך הבאנו מהם את התרגום לשני משפטים על בריאת העולם שהוסיף הרמב"ם בהערה בכתב־ידו בסוף היסוד הרביעי.
- ר=הקדמות הרמב"ם למשנה, ערוכות ומבוארות על ידי מרדכי דב רבינוביץ. נעזרנו במהדורה זו כדי להוסיף מילת הסבר על פי הערותיה במספר מקומות קשים, וכן עיינו לעתים בניקוד שבה.
- רמב"ם=נוסח המשנה ופירושו בעצם כתב־ידו של הרמב"ם (עבור נוסח המשנה המופיעה בראש ההקדמה ובשביל שני המשפטים שהוסיף הרמב"ם בסוף היסוד הרביעי).
הערות
[עריכה]- ^ תרגום זה הוא גם התרגום שבחר בו הרב שילת להיות הבסיס העיקרי לתרגומו, למרות שיש עוד שני תרגומים קדומים מימי הביניים שנשתמרו בכתבי־יד ("התרגום של ר' שלמה בר' יוסף הוא המדוייק שבין השלושה, ואותו הנחנו ליסוד תרגומנו").
- ^ שני המשפטים בסוגריים מרובעים אינם מופיעים בכתבי־היד ובדפוסים של המקור הערבי והתרגום העברי. הם נוספו על ידי הרמב"ם עצמו בכתב־היד המקורי (בשוליים בצד שמאל), ויצאו לאור בפעם הראשונה בדפוס-צילום של כתב־היד המקורי (קופנהגן, תשכ"א) ובמהדורתו ותרגומו של הרב יוסף קאפח (ירושלים, תשכ"ה). את הקלדת המקור אפשר לראות בתיעוד הנוסח שבדף העריכה. הבאנו את תרגומו של הרב שילת לשני המשפטים האלה בשינויים קלים.
- ^ זהו התרגום למשפט זה ע"פ כתב־יד שהביא הולצר בהערה 190 (עמ' 40). התרגום הזה מתאים למקור הערבי (שבו הכותרת ליסוד זה הוא <אלנסך'>, כלומר "הביטול"). אבל בתרגום המקובל מופיע במקומו המשפט הבא (ע"פ מהדורת הולצר): "והיסוד התשיעי, הַהֶעְתֵּק. והוא כי תורת משה זאת מֻעְתֶּקֶת מאת הבורא השם יתברך, לא מזולתו." רעיון זה הוא כמובן "העתק" (!) של היסוד הקודם ולא מתאים לכאן, וכנראה שהעניין הוחלף בגלל הפחד מרדיפות או מהצנזורה. הרב קאפח תרגם כך: "והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת משה לא תְּבֻטַּל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה."
קישורים חיצוניים
[עריכה]- מבוא לפרק חלק מפירוש המשנה לרמב"ם, מהדורת הולצר (מקור, ותרגום מוגה ע"פ המקור)
- הקדמת רמב"ם לפרק "חלק", מהדורת אינטרנט ערוכה בידי יהודה איזנברג (באתר "דעת")